בדיון בבקשה להפרדת אסיר- רשאי בימ"ש לעיין בראיות במעמד צד אחד גם ללא חיסיון

השופט ע' פוגלמן:

           האם החלטת בית המשפט המחוזי להורות על החזקת המבקש בהפרדה במשך תקופה נוספת של ששה חודשים בדין יסודה? האם בית המשפט היה מוסמך לעיין בחומר מודיעיני במעמד צד אחד, בלא שהוצגה לו תעודת חיסיון לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)? אלה השאלות העומדות להכרעתנו בהליך זה.

1.             המבקש הוא אסיר, הנושא בעונש מאסר של 11 שנים, שאותו החל לרצות בחודש מאי 2005, בעקבות הרשעתו בעבירות של החזקת נשק, קשירת קשר לפשע ומרמה. בחודש נובמבר 2008 החליט שירות בתי הסוהר להעביר את המבקש להפרדה, לצורך שמירה על שלומו ושלומם של אחרים, על סמך מידע מודיעיני שהצטבר בעניינו. מעת לעת נעתר בית המשפט המחוזי לבקשות של המשיבה להארכתה של תקופת ההפרדה. ההחלטה הקודמת בעניינו של המבקש התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) שהורה על המשך החזקתו בהפרדה עד ליום 12.5.2011. בקשת רשות ערעור על החלטה זו, נדחתה בהחלטתו של השופט א' גרוניס (רע"ב 9584/10 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2011)).

2.             ביום 8.5.2011 - עובר לפקיעת תקופת ההפרדה שעליה הורה בית המשפט המחוזי מרכז - הגישה המדינה בקשה נוספת להארכת תקופת החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד, לפי סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר). במהלך הדיון בבקשה, עתר ב"כ המבקש לקבל לעיונו את המידע המודיעיני שעמד בבסיס הבקשה, ודרש כי תומצא תעודת חיסיון בנוגע לכל מידע שהמשיבה אינה מעוניינת להעביר לידיו. כמו-כן, הוא דרש לחקור את עורך התצהיר שהוגש כתמיכה לבקשה. עמדת המדינה הייתה כי אין תחולה להליך של הוצאת תעודת חיסיון, שעה שקיים הסדר סטטוטורי מפורש המאפשר סטייה מדיני הראיות. בתחילה, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר) על התייצבות המצהיר לדיון בבקשה, וכן קבע כי לא יעיין בחומר הסודי בהיעדר הסכמת המבקש. עוד הורה בית המשפט כי על המשיבה לדאוג להוצאת תעודת חיסיון בהקדם האפשרי. עם זאת, במסגרת הדיון שהתקיים לפניו ביום 31.5.2011, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה בנושא תעודת החיסיון, וקבע כי הוא רשאי - מכוח סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר - לסטות מדיני הראיות ולעיין בחומר החסוי שהוגש לו ללא הסכמת המבקש. בית המשפט קבע כי הוא השתכנע - על סמך המידע המודיעיני החסוי שהוצג לפניו - כי קיים סיכון בהחזקתו של המבקש בתנאים רגילים, שלא ניתן להפיגו אלא באמצעות ההפרדה המבוקשת. אשר על כן, נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה על הארכת תקופת החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד, עד ליום 30.11.2011.

           להחלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות המבקש

3.             כטענה מקדמית, טוען המבקש כי קיימת לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, שכן מדובר בפסק-דין של בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה. בניגוד להחלטות שיפוטיות אחרות בענייני אסירים, אין מדובר בביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי על החלטה מינהלית של שירות בתי הסוהר, אלא בסמכות ראשונית של בית המשפט. לדבריו, קיומה של זכות ערעור מתחייבת מהוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, שלפיו פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, הגוברת על הוראת סעיף 19ז לפקודת בתי הסוהר (שקובע כי החלטה בנוגע להפרדה ניתנת לערעור ברשות בלבד). לשיטתו, דינו של סעיף 19ז לפקודת בתי הסוהר - להתבטל. לחלופין, טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור בעניינו, על רקע המגמה הקיימת בהלכה הפסוקה להחיל מבחן מרחיב במתן רשות ערעור על החלטות בענייני אסירים כאשר מדובר בתקיפה ערעורית ראשונה.

4.              לגופם של דברים, מעלה המבקש שורה של טענות נגד החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המבקש כי בקשת המדינה לא התבססה על תצהיר כנדרש בפקודה (במאמר מוסגר יוער, כי הבקשה הוגשה בליווי תצהיר, אלא שבית המשפט המחוזי הורה על הוצאתו מהבקשה, לאחר שמצא כי המצהיר לא הצליח להשיב על השאלות שנשאל בחקירתו). עוד נטען כי החלטת בית המשפט קמא אינה מידתית, שכן לא נבחנו חלופות פוגעניות פחות להשגת מטרת הפרדה, וכן משום שבית המשפט הורה להאריך את תקופה ההפרדה לפרק זמן ארוך. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי בית המשפט חרג מסמכותו בקובעו כי תקופת ההפרדה תוארך עד ליום 30.11.10, שכן מדובר בפרק זמן העולה על שישה חודשים ממועד פקיעת תקופת ההארכה הקודמת. בא-כוח המבקש מציין כי שולחו מצוי בהפרדה כבר כמעט שנתיים ימים, ועומד על ההשלכות הקשות הנלוות לשהייה ארוכה בהפרדה.

5.             טענה מרכזית שעלתה גם לדיון לפני בית המשפט קמא היא שאלת אופן בחינת הראיות הנדרשות לשם הכרעה בבקשה שעניינה הפרדה. המבקש טוען כי בית המשפט לא היה רשאי לעיין בחומר חסוי במעמד צד אחד, ללא הסכמת האסיר. עוד הוא טוען כי אם המשיבה עומדת על כך שהמבקש לא יקבל לידיו את החומר המודיעיני החסוי, היה עליה להציג תעודת חיסיון.

טענות המדינה

6.             המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אין היא עונה על אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור. לגופם של דברים, נטען כי מדובר בהחלטה ראויה וסבירה, המבוססת על תשתית ראייתית מוצקה המבססת את החשש שעמד בבסיס הבקשה להמשך החזקתו של המבקש בהפרדה למלוא התקופה המבוקשת. עם זאת, המשיבה מסכימה לעמדת המבקש שלפיה התקופה המירבית להחזקתו של המבקש בהפרדה, מכוח הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מסתיימת ביום 12.11.2011 (ולא כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי).

7.             עמדת המשיבה ביחס לטענות המבקש בדבר הצורך בהוצאת תעודת חיסיון, היא כי הליך זה אינו נדרש, שעה שקיים הסדר סטטוטורי מפורש המאפשר סטייה מדיני הראיות (סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר). לדבריה, קבלת הטענה תיצור סרבול מיותר שיקשה על בית המשפט לבקר את המידע המונח בבסיס הבקשה להארכת תקופת החזקתו של אסיר בהפרדה. המשיבה מפנה בתשובתה להוראות המתייחסות לתעודת חיסיון בפקודת הראיות וטוענת כי המשמעות של הוצאת תעודה כאמור היא כי המדינה לא צריכה למסור את הראיות הנתונות לחיסיון לצד השני, וכי בית המשפט לא יקבלן. דא עקא, משדן בית המשפט בבקשת הפרדה, עליו להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהידיעות הסודיות המשמשות תשתית לבקשה. בנסיבות אלה, אין תכלית להוצאת תעודת חיסיון שתמנע מבית המשפט להידרש להן. המשיבה מוסיפה כי במסגרת העיון בחומר החסוי, רשאי בית המשפט להורות למשיבה להעביר ידיעות מסוימות לידיעת האסיר.

דיון והכרעה

אמת המידה לבחינת בקשת רשות ערעור

8.             בהחלטה קודמת בעניינו של המבקש שלפנינו, הביע השופט א' גרוניס את עמדתו שלפיה יש לאמץ מבחן מרחיב באשר לבקשת רשות הערעור על החלטה בדבר הפרדת אסיר:

"... יש לזכור, שאין מדובר בהליך המכונה "גלגול שלישי", אלא בתקיפה ערעורית ראשונה של הכרעתו של בית משפט קמא. במקרים כאלה, בהם ערכאת הערעור מפעילה ביקורת ראשונה על הערכאה הדיונית, ראוי, לגישתי, להפעיל מבחן מרחיב באשר לבקשת רשות הערעור".

           על רקע תשתית נורמטיבית זו, החלטנו לבחון את הבקשה לגופה, מבלי שנידרש להחיל עליה את מבחני הפסיקה המצמצמים למתן רשות ערעור בענייני אסירים. זאת ועוד, השאלה העקרונית שמעלה הבקשה דנן, קרי: הצורך בהוצאת תעודת חיסיון בבקשות המדינה להחזקת אסיר בהפרדה, מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. בנסיבות אלה, החלטנו לדון בערעור לגופו כאילו הוגש לפי רשות שניתנה. בנסיבות אלה לא נדרשת הכרעה בטענת המבקש כי נוכח הוראות סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, עומדת לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וזאת על אף הקבוע בסעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר. עם זאת, למעלה מן הצורך, אעיר כי פרשנותה של התיבה "ערעור בזכות" בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, נדונה בבית משפט זה, הגם שלא הוכרעה לגופה (ראו: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.2006) (להלן: עניין אמרי חיים)). בית משפט זה כבר עמד על כך כי ניתן למשל לטעון כי "הגרעין הקשה" של הזכות החוקתית לערעור אינו נוגע לערעור בזכות דווקא, אלא לעצם זכות הגישה של בעל-דין לערכאה גבוהה יותר שתוכל לדון בעניינו בשנית - בין בזכות ובין ברשות. לפי גישה כזו, הגבלת היכולת של בעל דין להשיג על החלטה בפני ערכאה גבוהה יותר ברשות בלבד, אינה עולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לערעור (ראו: בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, 25.9.2006); רע"ב 5453/08 דרי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (לא פורסם, 25.6.2008); עניין אמרי חיים, בפסקאות 11-10). בנוסף, ניתן לטעון כי הוראות סעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר עומדות בתנאי "פסקת ההגבלה השיפוטית" של חוק יסוד: השפיטה (השוו: עניין אמרי חיים, פסקאות 16-14). כאמור, שאלה זו אינה דורשת הכרעה במסגרת ההליך הנוכחי.

העיון בחומר מודיעיני במעמד צד אחד והצורך בהוצאת תעודת החיסיון

9.             האם מוטלת על המדינה חובה להוציא תעודת חיסיון בהתייחס לחומר המודיעיני שעליו היא מסתמכת במסגרת בקשה להחזקת אסיר בהפרדה? האם בית המשפט יכול לעיין בחומר האמור במעמד צד אחד רק אם ניתנה הסכמת האסיר לכך? לטעמנו, יש לענות על שתי השאלות האמורות בשלילה.